דבורים מקומיות בימים ראשונים

מיום שתקע סבא יתד בנהלל, היה ברור לו שבמשקו תהיה מכוורת דבורים. הן לא ייתכן להגשים עצמך כבעל נחלה חקלאית בארץ-ישראל ללא ייצור דבש, ואין כמו הדבורים החרוצות שיודעות להשתמש במשאבי הטבע. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. קודם כל צריך היה לייבש ביצות, להכשיר את הקרקע ולהקים תשתיות. אלא שסבא הביא אתו שתי מזכרות נאות משירותו הממושך בחיל הפרשים הרוסי, אולקוס ורמטיזם. וסבתא אמרה שכדי לעמוד בעבודה קשה בשמש הקופחת, קודם עליו להירפא מהאולקוס. לכן הקימו בינתיים משק מעורב ובו לול קטן, רפת, מטעים וירקות. הכול בעבודה עצמית ובעזרת הסוסה.                                                                                                

כמו שהבין בנפשם של כלבים, הבין סבא גם בסוסים. שמונה שנות השירות בצבא לימדוהו להכיר את טבע הברייה היפה הזאת. אבל הסוסים המקומיים היו קטנים וחלשים לעומת אלה הגדולים והחזקים שהכיר ברוסיה. הוא הציע להביא לנהלל סוס הרבעה מגזע משובח, שיתאים למשוך מחרשה ולכל עבודה קשה. מאמצי השכנוע שלו צלחו ולנהלל הובא סוס הרבעה מגזע סקוטי, גזע חסון בעל רגליים רחבות ושכמות שריריות שהתאים לצורכי העבודה החקלאית. סבא היה מהראשונים שהביאו את סוסתם לשידוך.   

                                                                        

הגיעו שנים טובות. אבי, בנו בכורו של סבא, גדל והיה לעלם יפה תואר וחסון, נכון לכל משימה, ואליו נוספו שתי בנות צעירות נאות ושקדניות. הסוסה המליטה סייח נצר לסוס הסקוטי, וכבר מלידתו ראו שיהיה בעל תכונות טובות כאביו. סבא השקיע בחינוכו. הנה כך הרגיש שהגשים את חזונו משכבר הימים, להקים משפחה ולבנות משק חקלאי בארץ-ישראל. גם מחלת האולקוס שאיימה על יכולתו להתמיד בעבודה, נרפאה בעזרת טיפול בצרפת שמימן עבורו אחיה הנדיב של סבתא. עכשיו כבר לא היה תוקף לתנאי שהציבה סבתא להקמת המכוורת.  

​

                                                        מראשית לא קלה הייתה הדרך. סבא קנה קרשים בהזדמנות והתחיל בונה ארגזי כוורות, כדרכו לאט ובדייקנות, ועד שהכין את כל הציוד כבר החמיץ עונת אביב אחת. לקראת האביב הבא הזדרז וקנה מחבר בכפר שתי משפחות דבורים. למען האמת, סבא לא היה מומחה בגידול דבורים. מאחר שהיהודים ברוסיה כמעט שלא עסקו בחקלאות, על עבודה במכוורת ידע מעט. אבל הוא היה איש אופטימי. תכניתו הייתה, להתחיל בהיקף קטן ותוך כדי עבודה ללמוד את המלאכה ולהגדיל את המכוורת. סבא סיפר תמיד שהדבורים ברוסיה היו שקטות וקלות לטיפול לעומת הדבורים המקומיות, שהיו חמות מזג עד מאוד וחדורות נקם, לא נרגעות במשך יום שלם. אבל אופיו הרגוע והסבלני של סבא הועיל לו. הוא דיבר אל הדבורים

החבובות" כאל ילדות, וקיווה לטוב. והעקיצות? כוח הסבל של סבא עזר לו להתמודד אתן, מה גם שעם הזמן הועילו לו בריפוי הרמטיזם.                                                                                                                            

חלפו חמש שנים, לסבא היו כבר מעל עשר כוורות. כשהחורף היה גשום מהרגיל וגידולי השדה נראו גבוהים ודשנים, נראה היה שהאביב הקרוב יהיה מוצלח מכולם. הדבורים עבדו בחריצות ומשקל הארגזים לפני עונת הרדייה גרם לסבא תחושת גאווה ונחת. גם הסייח הסקוטי לא אכזב; הוא גדל לסוס גדול ושרירי. סבא לימד אותו להיות שקט וצייתן, מושך במחרשה כאילו-כלום. רבים באו לבקש אותו ליום עבודה. כוח סוס של ממש.  

                                                                                                         

 

 באחד הימים בא אליו אחד החברים וביקש את הסוס והעגלה לכמה שעות.

 באותו יום הקדים סבא להיכנס בצהריים הביתה כי רצה "לעבור על החשבונות". כשהחזיר החבר את הסוס והעגלה, במקום להביא את הסוס לאורווה שחרר את היצול, במחשבה שהסוס הקשור לרתמות לא יוכל לנוע עם העגלה כשהיצול תקוע באדמה. סבא סיים לעבור על החשבונות והתיישב לאכול. לפתע נשמעה מהחצר צניפה אדירה של סוס מבוהל. סבא יצא בריצה לחצר ומצא את הסוס לכוד לעגלה במושכות כשהוא בלב המכוורת. הכוורות היו הפוכות והדבורים השתוללו כמו שרק דבורים מגזע מקומי יודעות להשתולל. בלי לחשוב פעמיים שלף סבא את אולרו, רץ ללא הגנה אל תוך ענן הדבורים וחתך את המושכות. סבתא יצאה גם היא, פתחה את החצר לפרות, שגם הן נעקצו ונמלטו לשדות בריצה מטורפת. סבא קרס לפני שהצליח להגיע הביתה. אבא שחזר מהשדות בריצה כששמע את זעקת הסוס והפרות, הרים את סבא, נשא אותו פנימה והשכיבו במיטה. גם סבתא המבוהלת לא החזיקה מעמד והתמוטטה. אבא שפך על שניהם מים ורץ להזעיק רופא. בדרך ספג גם הוא עקיצות רבות ונפל, אך קם והמשיך לרוץ. כשהגיע  הרופא, מצא את סבתא רועדת במיטתה אבל בהכרה מלאה. סבא שכב כמת. הרופא ניסה להוריד את חולצתו, אבל היא נדבקה לבשרו בהמוני עוקצים תקועים כנעצים. חלפו דקות וסבא לא הגיב. אבא אמר לרופא שסבא איש חזק וקשוח, שבכל זאת ינסה לעשות משהו. אבל הרופא לא האמין שיש סיכוי. הוא לקח סדין, כיסה את סבא עד מעבר לראשו ואמר בהבעה של השתתפות: "אדם לא יכול לעמוד בכמות כזו של עקיצות. זה עניין של כמה דקות. אין מה לעשות". אך לא איש כסבא ייכנע. על אף שנראה ללא הכרה, התברר ששמע את חילופי הדברים ואת תגובת הרופא, ולפתע נשמע קולו מתחת לסדין: "יוסף לא מת כל-כך מהר..." הרופא נדהם והסיר את הסדין.  

                                                                                                   רק הסוס האהוב לא שרד, וגם המכוורת, אבל האהבה לגידול דבורים במשקנו

לא חדלה וגם לא החלום לחידוש הענף. והרמטיזם? חזר כעבור שנה אחת

                                                                                                        

30 ביוני 2013

צרו קשר: nitsa.dromi@gmail.com

​